בין דין לדין

The Monty Hall Problem

Jeff Atwood, of Coding Horror, recently resurrected one of the most notorious probability paradoxes around, the Monty Hall problem. Here’s the version that Marilyn Vos Savant famously analyzed in several Parade magazine columns:

Suppose you’re on a game show, and you’re given the choice of three doors. Behind one door is a car, behind the others, goats. You pick a door, say #1, and the host, who knows what’s behind the doors, opens another door, say #3, which has a goat. He says to you, “Do you want to pick door #2?” Is it to your advantage to switch your choice of doors?

Vos Savant’s initial response:

Yes; you should switch. The first door has a 1/3 chance of winning, but the second door has a 2/3 chance. Here’s a good way to visualize what happened. Suppose there are a million doors, and you pick door #1. Then the host, who knows what’s behind the doors and will always avoid the one with the prize, opens them all except door #777,777. You’d switch to that door pretty fast, wouldn’t you?

Some of Vos Savant’s readers were appalled - she printed three letters, whose authors claimed to be PhDs, insisting that she was incorrect, that after the first door has been opened there is a fifty percent chance that the car is behind either of the two remaining unopened doors, and that it therefore makes no difference whether one keeps his initial selection or switches. She subsequently tried to explain why she was actually correct and her critics incorrect, only to receive many more letters, some rather condescending and insulting, insisting that she was indeed wrong. She summarized the responses:

Gasp! If this controversy continues, even the postman won’t be able to fit into the mailroom. I’m receiving thousands of letters, nearly all insisting that I’m wrong, including the Deputy Director of the Center for Defense Information and a Research Mathematical Statistician from the National Institutes of Health! Of the letters from the general public, 92% are against my answer, and and of the letters from universities, 65% are against my answer. Overall, nine out of ten readers completely disagree with my reply.

Now we’re receiving far more mail, and even newspaper columnists are joining in the fray! The day after the second column appeared, lights started flashing here at the magazine. Telephone calls poured into the switchboard, fax machines churned out copy, and the mailroom began to sink under its own weight. Incredulous at the response, we read wild accusations of intellectual irresponsibility, and, as the days went by, we were even more incredulous to read embarrassed retractions from some of those same people!

Vos Savant persevered in her mission of public education, and seems to have made some headway. She subsequently wrote:

Wow! What a response we received! It’s still coming in, but so many of you are so anxious to hear the results that we’ll stop tallying for a moment and take stock of the situation so far. We’ve received thousands of letters, and of the people who performed the experiment by hand as described, the results are close to unanimous: you win twice as often when you change doors. Nearly 100% of those readers now believe it pays to switch. (One is an eighth-grade math teacher who, despite data clearly supporting the position, simply refuses to believe it!)

But many people tried performing similar experiments on computers, fearlessly programming them in hundreds of different ways. Not surprisingly, they fared a little less well. Even so, about 97% of them now believe it pays to switch.

And plenty of people who didn’t perform the experiment wrote, too. Of the general public, about 56% now believe you should switch compared with only 8% before. And from academic institutions, about 71% now believe you should switch compared with only 35% before. (Many of them wrote to express utter amazement at the whole state of affairs, commenting that it altered their thinking dramatically, especially about the state of mathematical education in this country.) And a very small percentage of readers feel convinced that the furor is resulting from people not realizing that the host is opening a losing door on purpose. (But they haven’t read my mail! The great majority of people understand the conditions perfectly.)

And so we’ve made progress! Half of the readers whose letters were published in the previous columns have written to say they’ve changed their minds, and only this next one of them wrote to state that his position hadn’t changed at all.

But not everyone was convinced:

I still think you’re wrong. There is such a thing as female logic.

Don Edwards

Sunriver, Oregon

[Vos Savant:] Oh hush, now.

Atwood cites this amazing excerpt from Leonard Mlodinow’s The Drunkard’s Walk: How Randomness Rules Our Lives:

It appears to be a pretty silly question. Two doors are available — open one and you win; open the other and you lose — so it seems self-evident that whether you change your choice or not, your chances of winning are 50/50. What could be simpler? The thing is, Marilyn said in her column that it is better to switch.

Despite the public’s much-heralded lethargy when it comes to mathematical issues, Marilyn’s readers reacted as if she’d advocated ceding California back to Mexico. Her denial of the obvious brought her an avalanche of mail, 10,000 letters by her estimate. If you ask the American people whether they agree that plants create the oxygen in the air, light travels faster than sound, or you cannot make radioactive milk by boiling it, you will get double-digit disagreement in each case (13 percent, 24 percent, and 35 percent, respectively). But on this issue, Americans were united: Ninety-two percent agreed Marilyn was wrong.

Almost 1,000 Ph.D.s wrote in, many of them math professors, who seemed especially irate. “You blew it,” wrote a mathematician from George Mason University. From Dickinson State University came this: “I am in shock that after being corrected by at least three mathematicians, you still do not see your mistake.” From Georgetown: “How many irate mathematicians are needed to change your mind?” And someone from the U.S. Army Research Institute remarked, “If all those Ph.D.s are wrong the country would be in serious trouble.” Responses continued in such great numbers and for such a long time that after devoting quite a bit of column space to the issue, Marilyn decided she whould no longer address it.

The army PhD who wrote in may have been correct that if all those PhDs were wrong, it would be a sign of trouble. But Marilyn was correct. When told of this, Paul Erdos, one of the leading mathematicians of the 20th century, said, “That’s impossible.” Then, when presented with a formal mathematical proof of the correct answer, he still didn’t believe it and grew angry. Only after a colleague arranged for a computer simulation in which Erdos watched hundreds of trials that came out 2-to-1 in favor of switching did Erdos concede that he was wrong.

Monty Fall

Atwood links to Dr. Jeffrey S. Rosenthal’s paper Monty Hall, Monty Fall, Monty Crawl, which, in the course of its analysis of the correct solution to the original problem, also discusses a couple of variants, one of which is the titular Monty Fall:

Monty Fall Problem: In this variant, once you have selected one of the three doors, the host slips on a banana peel and accidentally pushes open another door, which just happens not to contain the car. Now what are the probabilities that you will win the car if you stick with your original selection, versus if you switch to the remaining door?

[Emphasis in the original.]

Does the answer remain the same as for the original problem? See Rosenthal’s paper, and the comments to Atwood’s post, for a discussion.

Simulations

Not trusting myself with a single step through these probabalistic minefields, I ran simulations for both of the aforementioned problems:

Monty Hall

#! /usr/bin/perl -w
use strict;

my ($i, $prize, $door, $open, $win_switch, $win_keep);
for ($i = 0; $i < 500; $i++) {
        $prize=int(rand(3));
        $door=int(rand(3));
        do {$open=int(rand(3))} while ($open == $door || $open == $prize);
        ($prize == $door) ? $win_keep++ : $win_switch++;
}
print "Keep:\t$win_keep\nSwitch:\t$win_switch\n";
	

Monty Fall

#! /usr/bin/perl -w
use strict;

my ($i, $prize, $door, $open, $win_switch, $win_keep);
for ($i = 0; $i < 500; $i++) {
	$prize=int(rand(3));
	$door=int(rand(3));
	$open=int(rand(3));
	next if ($open == $door || $open == $prize);
	($prize == $door) ? $win_keep++ : $win_switch++;
}
print "Keep:\t$win_keep\nSwitch:\t$win_switch\n";
	

[Don't laugh, perl guys. Yes, the code can be optimized. No, it's not worth it.]


These simulations do indeed confirm the correct answers supplied by theory, although honesty demands the admission that I did not ultimately escape the minefield (or banana peel); my initial modeling of Monty Fall was incorrect, and yielded the wrong answer.¹

When I mentioned having written these simulations to my brother, a mathematician, he pointed out that simulations should not really be necessary, since for any predetermined process, there will only be a small finite number of possible outcomes with well defined (unconditional) probabilities, and applying the conditional probability formula should be relatively straightforward. But as he himself conceded, simulations can be useful if one mistrust’s his math or reasoning, or as I put it, if Paul Erdős - Paul Erdős, אשר קטנו עבה ממתנינו (at least in the area of mathematics) had enormous trouble accepting the correct answer even when faced with a formal proof, and required a demonstration to become convinced, אנן מה נעני אבתריה …

Ibn Ezra and Maharshal On the Ineluctable Possibility Of Human Error

Ibn Ezra’s famous criticism of the poetry of the Kallir contains an eloquent insistence upon the fundamental equality of all men and a consequent intellectual freedom to criticize others, no matter how great they may be:

יש אומרים אין משיבין את הארי אחר מותו, התשובה: רוח קל עשתנו כלנו, ומחומר קורצו הקדמונים כמונו, ואוזן מלים תבחן. וכלנו נדע כי דניאל היה נביא, ורב על כל חרטומי בבל וחכמיה. והנה אמרו חכמים ז”ל, טעה דניאל בחשבונו, והחשבון הוא דבר קל. ועוד כי ירמיה הנביא בזמן דניאל היה, ואחר שהראו חכמינו הראיה על טעותו, האמור יאמר להם אילו היה דניאל חי היה מטעה המטעים אותו?!²

The reference to Daniel’s error in חשבון is apparently a reference to the Sugya in Megillah 11b - 12a, but it is unclear to me how Ibn Ezra understood the passage. In particular, I do not understand what Ibn Ezra means by his assertion that the Sages “showed [Yirmiyahu] a demonstration of [Daniel's] error”.

Another famous clarion call for intellectual independence is that of Maharshal, articulating clearly a position that he is indeed noted for exemplifying. He goes so far as to call “the present generation” “weak and feeble” for its inability to comprehend the possibility of error by a great author, and to excoriate it for its overly deferential attitude toward earlier (Halachic) authority:

וזו היא שיטתי, להביא כל הדיעות, בין הקדמונים, בין האחרונים, ולא נשאתי פנים לשום מחבר. אף שהדור שלפנינו לעת ההיא, מרוב חולשת ורפיון ידם, אין יכולת בשכלם להשיג, שגדול אחד מן המחברים יטעה בדמיונו, וסוברים מה שכתב בכתב ישן אין להרהר אחריו, ואין נותנים טעם, אלא לסתור דברי חבירו. וכל מה שיוצא מפי אדם, אפילו הוצק חן בשפתים, ופיו מפיק מרגליות. אפילו הכי אומרים מה גברא מגוברין. הלא יש גם לנו לשון למודים, ויד ושם בתלמוד כמותו.

אבל האמונה, באמונת שמים, שהוכחתי כמה פעמים, בפרט מן הפוסקים האחרונים, שטעו בכמה מקומות מן התלמוד. כאחד מן התלמידים הטועים, בענין עיון הלכה. על כן שמתי פני כחלמיש. ואומר אמרתי בני עליון כולהון, אכן כאדם ידרושון. ולכן לא אאמין לשום אחד מן המחברים יותר מחבירו. אף שיש הכרע גדול בין מעלותם, למי שמורגל בהם בעיון רב. מכל מקום התלמוד הוא המכריע, וראייות ברורות יצדקו ויתנו עדיהן. ולפעמים מחבר אחד כיון להלכה, ולא מטעמיה. מי היה גדול בחכמה ובמניין כרבינו תם בזמנו. והוא התיר אשה שזינתה עם הגוי לכשיתגייר (כתובות ג’ ע”ב תוספות ד”ה ולדרוש), וכתבו עליו כל האחרונים, אשר לא הגיעו למעלתו, שטעה בראיות ובמופת.. וחזרו הרא”מ והרא”ש (שם פרק א’ סימן ד’) וקיימו את דינו, וכתבו דהלכתא כותיה, ולא מטעמיה³

The conventional assumption is that the cause of a great man’s error must be momentary carelessness, as in: כי ניים ושכיב רב אמר להאי שמעתתא⁴. But in light of the above, we must consider an entirely different possibility; perhaps there are some conceptual areas in which human intuition goes terribly awry, and and exerts such a powerful push in the wrong direction that even overpowering rational evidence of the correct approach can be summarily ignored, as we have see in Erdős’s reaction to the Monty Hall problem.

1. See the comments to Atwood’s post for my initial attempt and its error. [↩]
2. פירוש אבן עזרא לקהלת, תחילת פרק ה’, מועתק מפה. עיין דברי בענין דברים אלו של אבן עזרא פה. [↩]
3. הקדמת מהרש”ל לספרו ים של שלמה על בבא קמא [↩]
4. יבמות דף כ”ד ע”ב, מועתק מפה [↩]

Several months ago, we discussed a principle asserted by several Poskim permitting the assumption of some level of risk to one’s life for the sake of making a living. The primary Talmudic basis for this concept is this famous Beraisa:

ואליו הוא נושא את נפשו מפני מה עלה זה בכבש ונתלה באילן ומסר את עצמו למיתה לא על שכרו¹

[פירש רש"י:] כל עצמו הוא מוסר נפשו עליו לעלות בכבש גבוה וסיכן בעצמו ליפול ולתלות באילן כשעלה עליו למסוק זיתים ולגדור תמרים ומסר נפשו עליו למיתה שמא יפול מן הכבש או מן האילן:

I recently saw² that Rav Kook also derives a Halachic leniency with regard to permissible risk from this Gemara, in the context of a broader argument for the existence of a Halachic category of “חשש סכנה”, a relatively low degree of danger which does not even rise to the level of “ספק ברור של סכנה”:

גם בזכורני הונח, שמבטא כזה ראוי להמצא במאמר “קדוש-השם” שהזכיר כת”ר או באגרת תימן, ששם גם כן נגע בענין המתיחש למאמר “קדוש-השם”, נגד אותם שהורו לההמון ע”ד עניני המשיח וסימניו בצורה משובשת, ואמרתי זה אחרי קריאת מכתבו הראשון לבני שיחיה. אמנם לפי המובן מהענין לפי ההשערה לא היתה הכונה שם סכנה ברורה, ולא אפילו ספק ברור של סכנה, כי אם חשש סכנה. שהרי כמה ספקות יש בדבר: מי יימר שיגיע המכתב ליד האויבים, ואם יגיע מי יימר שיתעוררו על זה, ואם יתעוררו מי יימר שיקפידו, ואם יקפידו מי יימר שתהיה ההקפדה עד כדי רדיפה של סכנה, שכמה גדולים הביעו את דבריהם בגלוי נגד אמונתם של הגויים לפני מלכים ושרים, בעת שממשלת החשך היתה תקיפה מאד, ובכל זאת נשאו פניהם מפני חשיבותם ועל ידי חכמתם הגדולה, כמו הרמב”ן והאברבנאל ז”ל וכיוצא בהם רבים, ואם יגיע מצדם לידי רדיפה אולי יהיה אפשר להנצל על ידי איזה מחסה ומסתור או בריחה.

ורגיל הוא גם בלשון חז”ל לקרוא לחשש רחוק של סכנה בשם סכנה, ולשון הרמב”ם בפרק י”ב מהלכות רוצח הלכה ו’: “לא ינעוץ סכין בתוך האתרוג וכו’ וכן אסור לעבור תחת קיר נטוי או על גשר רעוע או לכנס לחורבה, וכן כיוצא באלו משאר סכנות”, שאלה הן ודאי רק חששות של סכנות, שמאות אנשים עוברים על זה ואינן ניזוקין, רק משום חמירא סכנתא החמירו, ובמקום חשש סכנה כה”ג כבר האריך ב “תפארת-ישראל” על משניות ברכות פרק א’ משנה ג’, הובא בפתחי תשובה סימן קנ”ז ס”ק ג’, שמותר להכניס עצמו לכל דבר מצוה, שודאי מדת חסידות איכא ואולי גם חיובא איכא במקום הנוגע להצלת רבים.

וכה”ג צריך לפרש מה דאיתא בספרי על פסוק לא תגורו מפני איש: ואפילו כשאמר מתירא אני מפני פלוני ופלוני שמא יהרוג את בני, שבודאי אי אפשר לומר בודאי סכנה, או אפילו לא בספק קרוב, שראוי לקרותו בשם ספק, דאטו הלא תעשה דלא תגורו מפני איש נפקא מכלל שאר מצוות התורה, שעל כולן נאמר וחי בהם, חוץ מהני תלתא, אלא ודאי מיירי בספק רחוק, חששא בעלמא, שדרכן של בני אדם לכנס בכה”ג, אפילו בעסקי ממון, וכהא דבבא מציעא [היינו הברייתא שהבאנו לעיל] … שאין הכונה במקום סכנה גמורה או ספק קרוב, שהוא איסור גדול שיכנס בזה בשביל פרנסה, ולא ברשיעי עסקינן, אלא חשש רחוק.

וכה”ג ודאי במקום הצלת רבים אסור לחוש על עצמו בחששות רחוקות, ויעידו על זה כל פרנסי ישראל הצדיקים שעמדו לנו בכל הדורות, שעמדו לפני מלכים ושרים ונכנסו בחששות של סכנה, תמיד לדבר טוב על ישראל גם במקום שהיה חשש של העלאת חמת המלכים, וחפץ ד’ בידם הצליח להציל צאן קדשים עדר ד’ מכמה גזרות וצרות בדרכם זו. ומהרש”א בחידושי אגדות בבא קמא ס”א ע”א ד”ה כל המוסר עצמו כתב: ונראה דכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם. ואלו שסמכו עצמם על הנס לילך במקום סכנת נפשות אין ראוי לעשות נס וגאולה על ידיהם, ואף על גב דשליחי מצוה אינם ניזוקים, היכא דשכיחא היזיקא שאני, כדאמרינן בפרק קמא דפסחים, ע”כ. וכל מקום שנזכרה מסירה לסכנה בתור מצוה, צריך לומר בדלא שכיחא היזיקא. ובמסכת גרים ריש פרק א’ איתא: ונהרגין על המילה ועל הטבילה, וצריך לומר דמיירי גם כן בדלא שכיח היזיקא, וקרי ליה בלשון נהרגין. וקל וחומר בלשון “סכנה” דשייך בכה”ג.³

Rav Kook’s category of חשש סכנה is reminiscent of Rav Moshe’s fascinating idea of subjective סכנה. Rav Moshe asserts that there is a class of situations which do not constitute objective סכנה, but which can be transformed into סכנה by an individual’s timidity, “for we cannot guarantee them that there will be no danger”. Rav Moshe is explaining a very terse and cryptic comment of Magen Avraham, and some of his analysis is quite similar to Rav Kook’s:

היוצאים בשיירא במדבר והכל יודעים שהם צריכים לחלל שבת כי מפני הסכנה לא יוכלו לעכב במדבר בשבת לבדם ג’ ימים קודם שבת אסורים לצאת וביום ראשון ובשני ובשלישי מותר לצאת ואם אחר כך יארע לו סכנה ויצטרך לחלל שבת מפני פקוח נפש מותר ואין כאן חילול⁴

וביום א’ ב’ ג’. ור’ יוסף ן’ לב חלק ב’ סימן נ”ג כתב דכיון דיודע בודאי שיחלל שבת אסור וכן כתב רדב”ז חלק א’ סימן י’ ועל פי זה סומכין עכשיו שמסתכנין בעצמן שלא לחלל שבת (כ”ה):⁵

ומה שכתב המגן אברהם … נראה דלא איירי ביש חשש סכנה ממש שהמחמיר בזה הוא מתחייב בנפשו, אלא דיש דברים שתלוי בטבע האדם שאיש שטבעו אמיץ לב אין חושב זה לסכנה שאינו ירא להשאר לבדו, אך יש אנשים מוגי הלב וחושבים זה לסכנה ומותרין לחלל אם יצטרכו בכה”ג בשבת שהרי אין יכולין לערב להם שלא יהיה סכנה. ודבר זה תלוי בדעת כל אחד בעצמו, ולכן מאחר שאסור לילך בשיירא אם יהיו מוגי הלב ויצטרכו לחלל שבת הם מחליטים בעצמם להבליג על דעתם שלא לחוש לדבר שהרבה אנשים אין חושבין זה לסכנה ולא יצטרכו לחלל שבת ומותרין לילך. וזהו כוונת המגן אברהם במה שכתב שמסתכנין עצמן שאף שבאם היה מותר לילך בשיירא היה חושב זה מצד טבעו לסכנה והיה מחלל שבת על זה אבל מאחר שאם כן יהי אסור לילך מחליט בדעתו שלא להיות מוג לב ולא יחלל שבת על זה ויהיה מותר לילך. ובעל כרחך צריך לומר כן, דאם לא כן איך היו מותרין להסתכן בעצמן הא סכנתא חמירא מאיסורא, אלא ודאי כדביארתי.⁶

[Emphasis added.]

In addition to Rav Moshe’s basic innovation, his assertion that even one who is naturally timid can overcome this tendency by a mere act of will, thereby changing the Halachic dynamic, is also quite interesting.

Rabbi Yosef Aryeh Lorencz utilizes this position of Rav Moshe to explain our Beraisa:

ולפי [דברי האגרות משה הנ"ל] נראה דכן הוא גם בפועל שעולה בכבש ונתלה באילן דודאי שיש בזה צד סכנה ואדם בעלמא שלא דוחקתו הפרנסה לא יעשה זאת מפחד סכנה, אבל הפועלים שזהו פרנסתם על כרחך שעליהם להיות אמיצים ומתרגלים לדבר כי הרי זהו פרנסתם, ומתחזקים בעצמם שלא להיות מוגי לב, ואתי שפיר לשון הפסוק “ואליו הוא נושא את נפשו” דמשום דוחק הפרנסה מקבל על עצמו מלאכה זאת דלסתם בני אדם הוה בגדר מוסר את “נפשו”, אבל לפועל זה אין כאן איסור דמכניס עצמו לסכנה, כיון שמתרגל להיות אמיץ ומתגבר על פחדיו, וכגון דא לגביה דידיה לא הוי כמקום סכנה, וכמדומה שכן הוא מציאות הדבר שכמה וכמה פעולות לאדם בעלמא נראה לו הדבר סכנה ומפחד לעשות כן, אבל הפועלים שזה מחיתם מתרגלים להיות אמיצים ולא לפחוד מסכנה כזאת.⁷

1. בבא מציעא ריש דף קי”ב ע”א [↩]
2. This position of Rav Kook is mentioned by Rabbi Avraham Yisrael Sylvetsky in the course of his debate with Rav Aharon Lichtenstein over the question of the duty of soldiers to obey or disobey the government’s orders with regard to the Gaza disengagement, published in Tradition (Vol. 40 No. 2, Summer 2007, p. 57). [↩]
3. משפט כהן סימן קמ”ג, מועתק מפה [↩]
4. שולוחן ערוך או”ח סימן רמ”ח סעיף ד [↩]
5. מגן אברהם שם ס”ק י”ד [↩]
6. אגרות משה או”ח חלק א’ סימן קכ”ז ד”ה ומה שכתב [↩]
7. משנת פקוח נפש שער א’ סימן ב’ אות ז’, ועיין שם בכל הסימן שהאריך בסוגיא זו, והעלה שיש ה’ דרכים בביאור דברי הברייתא. [↩]

Shidduch Lists

The is an ongoing tizzy over the apparent wide dissemination of a “shidduch list” consisting of “over 150 names of bochurim over the age of 25 and are in need of shidduchim”. Much of the expressed opposition (see the comment thread here) is over alleged violations of לשון הרע in the eligible mens’ descriptions, while others counter that girls are thereby obtaining crucial information, invaluable to them in their efforts to seek suitable matches. Without entering into the particulars of our specific situation, it is nevertheless an opportune occasion to note the iconoclastic stance on לשון הרע of Rav Yisrael Isser Isserlin¹, who states that contrary to the בעלי מוסר, who have been מרעיש העולם about the sin of לשון הרע, he is מרעיש העולם over a greater and more prevalent sin, the reluctance to provide information where necessary to save the oppressed from the hand of his oppressor:

וראיתי להזכיר פה ע”ד אשר כל הספרי מוסר הרעישו העולם על עון לשון הרע ואנכי מרעיש העולם להיפוך עון גדול מזה וגם הוא מצוי יותר והוא מניעת עצמו מלדבר במקום הנצרך להציל את העשוק מיד עושקו.

דרך משל במי שראה באחד שהוא אורב על חבירו בערמה על הדרך במדבר להרגו או שראה חותר מחתרת בלילה בביתו או בחנותו היתכן שימנע מלהודיע לחבירו שיזהר ממנו משום איסור לשון הרע הלא עונו גדול מנשוא שעובר על לא תעמוד על דם רעיך וכן בענין ממון הוא בכלל השבת אבידה ועתה מה לי חותר מחתרת או שרואה משרתיו גונבים ממונו בסתר או שותפו גונב דעתו בעסק או שחבירו מטעהו במקח וממכר או שלוה מעות והוא גברא דלא פרענא הוא וכן בעניני שידוך והוא יודע שהוא איש רע ובליעל ורע להתחתן עמו כולן בכלל השבת אבידת גופו וממונו

Rav Isserlin now deals with the fundamental question of how to distinguish between proscribed לשון הרע and requisite השבת אבידה. Unlike the more famous discussion of Hafez Haim, which constitutes an entire lengthy and detailed chapter of his opus magnum², Rav Isserlin’s resolution is quite simple; he maintains that the morality of the action hinges entirely on the intention of the agent:

ועתה איה לנו הגדר והגבול לומר עד פה תדבר ולא יותר והכלל בזה שהדבר מסור ללב אם כונתו לרעת האחד הוא לשון הרע אבל אם כוונתו לטובת השני להצילו ולשמרו הוא מצוה רבה וזהו לדעתי עומק כונת הירושלמי שהביא המגן אברהם דמותר לדבר לשון הרע על בעלי המחלוקת. ולכאורה קשה על זה מהא דאמרינן מועד קטן (דף טז) דיליף דבשליח בית דין אין בו משום לשון הרע מדהגיד למשה העיני האנשים ההם תנקר וכו’ ומאי ראיה הא עדת קרח הרי הם בעלי המחלוקת. והוא אשר דברתי דודאי גם על בעל מחלוקת אין לספר בחנם רק בדבר המחלוקת שהוא צופה רעת חבירו אז מותר לגלות גנותו להצלת חבירו ולפי זה מוכיח שפיר דמה שאמר למשה מה שאמרו עדת קרח הוא בלא תועלת ועל כרחך הוא רק משום דשליח בית דין מותר שוב מצאתי כן בגליון הש”ס על הירושלמי.

ועתה כמה פעמים אנו רואים תקלת חברינו בהרשת פרוסה לרגליהם מאדם רע וכובשים פנינו באמרינו מה לנו להכניס בדבר אשר אינו נוגע לנו ועיין בתשובת מקום שמואל (סימן צא) אהא דמתאמרי באפי מרא לית ביה משם לישנא בישא היינו דוקא במתכוין לשם תוכחה אבל לא לקנתור ובדברים כאלו וכיוצא בהם כבר אמרו חז”ל בדבר המסור ללב נאמר ויראת מאלקיך:³

There are many interesting contemporary responsa dealing with the basic issue of the interplay between the various prohibitions against the causation of harm and shame via the dissemination of sensitive information on the one hand, and the various imperatives to protect and shield innocents from harm, which may often be powerful arguments for the disclosure of such information, on the other. In the remainder of this post, we shall discuss several responsa concerning the disclosure of someone’s private medical information to his prospective spouses or romantic partners who stand to suffer serious harm should they unknowingly become involved with him, and in a subsequent post, we shall discuss the reporting, to the appropriate authorities, of someone’s medical conditions or bad driving habits that could potentially result in harm to the public weal.

Cancer, Depression and Other Illnesses

Rav Ya’akov Breish was asked what he terms “an interesting question”: A young man had terminal cancer, of which he was not aware, due to medical ethical rules against informing him or his family since the knowledge would exacerbate his condition. The medical prognosis had him living not more than a year or two. The man had become engaged to be married; must a doctor inform the fiancee of her fiance’s condition? Rav Breish rules that indeed he must, apparently even in contravention of medical ethical rules :

רופא חרדי שאלני שאלה מענינת, וז”ל: בחור אחד כבן עשרים שנה יש לו רחמנא לצלן חולאת מסוכנת (רחמנא לצלן סרטן) ולהחולה עצמו וגם למשפחתו לא נודע כלל מזה, וכמובן שזה מחוקי הרופאים שלא לאמור זאת להקרובים וגם לא להחולה בכדי שלא יכבד עליו החלואת כשיתוודע זאת להחולה, והוא נתארס לנערה בתולה ורוצה לינשא עמה, והשאלה אם מחויב לאמור זאת להכלה, כי לפי דעת הרופאים לא יחיה יותר משנה או שנתיים, וכמובן שבאם הכלה תדע זאת לא תנשא עמו, או שב ואל תעשה עדיף דכ”ז שלא נשאל על זה לא הוי בכלל יעצנו רע, ואינו מחויב לחזור עליה בכדי לייעצה.

ולאחר העיון קצת בזה, נלפע”ד שמחויב הרופא לומר זאת להכלה, ובאתי בזה בשתים.

א) ברמב”ם פרק א’ דרוצח הלכה י”ג, ונעתק לשונו בחו”מ תכ”ו, וז”ל הרואה את חברו טובע בים וכו’ או חיה רעה באה עליו או טומנים לו פח, ולא גילה אוזן חברו, וכיוצא בדברים אלו, עובר על לא תעמוד על דם רעך עכ”ל. הרי להרמב”ם וש”ע, כשמחשבים עליו רעה או טומנים לו פח או כיוצא בדברים אלו, הוא עובר על לא תעמוד על דם רעך, ונידון דידן ודאי בכלל מה שמסיים הרמב”ם והש”ע “וכיוצא בדברים אלו” דמה לי אם אחרים מחשבים עליו רעה מחמת רשעותם או לסבה אחרת, עובדא היא, כשהוא ישא אותה יביא עליה רעה, שבזמן קצר לאחר נשואיה תשאר אלמנה, ונוסף לזה, כפי שאומרים הרופאים, בזמן קצר יצטרך לקבל זרמי-חשמל (בעשטראלונג בלע”ז) לרפאותו ולהקל מעליו קצת ממחלתו וכאבו, ולפי דעתם זה קשה מאד להולד, אם תתעבר בינתיים שיוולד עובר שאינו מתוקן בגופו או בשכלו וכדומה, ואין לך רעה להאשה יותר מזה, ועוברים על לא תעמוד על דם רעך אם לא יגלה אזנה מקודם לידע מה לעשות.

[בהערה שם מבנ(י) המחבר:] עיין בחפץ חיים כלל ט’ סעיף א’ שהאריך גם כן לומר דאיסור לא תעמוד על דם רעך שייך אפילו בדברים שנוגעין רק לענין ממון ואין בזה איסור לשון הרע מה שמגלה לחבירו שישמר מזה, כל שכן בנידון דידן דודאי חמיר טפי.

ב) יש בזה הלאו דלפני עור, וכמבואר ברמב”ם הלכות רוצח פרק י”ב הלכה י”ד וז”ל וכן כל המכשיל עור בדרך והשיאו עצה שאינה הוגנת או שחיזק ידי עוברי עבירה שהוא עור ואינו רואה דרך האמת מפני תאות לבו, הרי זה עובר בלא תעשה דלפני עור - ובתורת כהנים קדושים סופ”ג וז”ל ולפני עור לא תתן מכשול, לפני סומא בדבר, בא אומר לך בת איש פלוני מה לכהונה … היה נוטל ממך עצה אל תתן לו עצה שאינה הוגנת, אל תאמר לו צא בהשכמה, מכור את שדך וכו’ ע”ש. חזינן דלהשיאו עצה שאינה הוגנת או לחזק ידי עוברי עבירה שניהם שוין, והם בלאו דלפני עור. ומבואר במשנה למלך פרק א’ מכלאים הלכה ו’ דאף בשלילה עובר בלפני עור, ומשום הכי סבירא ליה להרמב”ם שם דאסור לישראל להניח לעכו”ם שירכיב לו אילנות כלאים, ואף בלי אמירה רק שהעכו”ם בעצמו רוצה להרכיב כלאים נמי אסור, כיון דנכרי מוזהר, כשיניח לו לעשות עובר בלפני עור, הרי דאף בשלילה, כלומר שאינו עושה כלום רק שמניח לו לעשות ואינו מעכבו עובר בלפני עור, אם כן נמי בעצה שאינה הוגנת, כמו בנידון דידן, למשל אם יבא לשאול פשיטא דאסור להשיאו עצה שאינה הוגנת, כמו לחזק ידי עוברי עבירה, וכמו שעוברים לענין עוברי עבירה בלפני עור אף בשלילה, ממילא אף לענין עצה שאינה הוגנת, אם אינו מעכבו מלעשות מה שאינו הוגן, גם כן עובר בלפני עור לדעת המשנה למלך. ועיין בספרי חלקת יעקב חלק ב’ סימן ט”ז קצת בארוכה, והבאתי דגם דעת הגר”א יו”ד רצ”ה ב’ כדעת המשנה למלך וגם בפרי מגדים אשל אברהם תמ”ג ס”ק ה’ ותמ”ד ס”ק ו’ מביא להאי דמשנה למלך. אכן דעת הדרישה יו”ד סימן רצ”ז אינו כן, רק בשלילה אינו עובר בלפני עור ע”ש, באופן שזה תלוי במחלוקת. [וע"ש בהערה מבנ(י) המחבר עוד בענן לפני עור בשלילה.]

ועיין מנחת חינוך מצוה רל”ב ס”ק א’, דעתו כיון דאיסור דלפני עור שייך גם לענין עכו”ם, דאסור להושיט אבר מן החי לבן נח, אם כן אף לענין עצה שאינה הוגנת אסור להשיאו אף לעכו”ם, ואף שפסק הרמב”ם סוף פרק י”ב מרוצח, דאסור להשיא עצה טובה לעכו”ם רק לסלק עצמו מעצה, אבל להשיאו עצה רעה גם לבן נח אסור - אם כן לכאורה בנידון דידן, אם נאמר דהטעם משום לפני עור, יאסר אף אם הנידון יהיה כלפי עכו”ם, כיון דאסור להשיאו עצה רעה, ממילא גם בשלילה כשיש בידו לעכבה מעצה רעה שייך לפני עור, וכמו בהרכבה דאסור להניחו לעכו”ם משום דמוזהר, ועובר בלפני עור כשמניחו, כמו כן לענין עצה רעה - אכן לטעם הא’ בנידון דידן לאסור מטעם לא תעמוד על דם רעך, מבואר להדיא ברמב”ם פרק ד’ מרוצח הלכה י”א דלא שייך בעכו”ם דאין זה רעך.

ג) אכן לענין עכו”ם, כיון דטעם דלא תעמוד לא שייך לגבי עכו”ם וכאמור, וטעם דלפני עור לענין עצה רעה אינו דבר ברור, דהא בחינוך מבואר דזה רק לגבי ישראל, וכמבואר במנחת חינוך שם, וגם הא דלפני עור שייך גם בשלילה במחלוקת שנוי וכאמור. וחוץ לזה לגבי עכו”ם שפיר שייך לומר גם במציאות, פתגם הגמרא דכתובות ע”ה א’ וכולן מזנות ותולות בבעליהן, וממילא לא הוי כך דבר רע לגבי דידהו להינשא אף לאיש כזה, אם כן הדעת נוטה, שהרופא אינו מחויב לגלות סודו, שזה מחקי הרופאים שלא לגלות סודם. אכן כשהנידון כלפי ישראל ובת ישראל, נראה לפע”ד דמחויב לגלות הסוד, שלא לעבור על לא תעמוד, ואפשר גם על לפני עור, וכאמור.

ואף דלגבי אשה שייך לומר טב למיתב טן דו וכבבא קמא ק”י ב’ אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה עצמה, ומשני התם אנן סהדי דמינח ניחא לה בכל דהו, דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו, התם קאמרי הגמרא דעל ספק שמא ימות הבעל ותיפול לפני מוכה שחין אמרינן טב למיתב טן דו, אבל לישא לבעל מוכה שחין לא מצינו לומר דניחא לה משום טב למיתב טן דו, אדרבה הרי גמרא ערוכה בכתובות ע”ה, על כמה מומין כופין אותו להוציא, ולא אמרינן הסברא דטב למיתב טן דו, אם כן ממילא בנידון דידן, כיון דידעינן כמעט בטח, דהכלה תמאן להינשא בידיעה זאת, וכאמור, ודאי הסברא נותנת דמחויב הרופא לאמור לה שלא לעבור על לא תעמוד או לפני עור לכמה פוסקים, והיא בעצמה כטוב בעיניה תעשה, כנלפע”ד. והשם יתברך יצילנו משגיאות.⁴

The Debrecener agrees with Rav Breish’s basic position מסברא, although he finds some of his sources uncompelling:

ובאמת ראיותיו [של החלקת יעקב] מהרמב”ם והשולחן ערוך [בענין לא תעמוד] אינן ראיות ברורות ויש לפקפק הרבה, עם כל זה מסברא חיצונה הדין עמו כי לתפוס נערה בתולה ולשעבדה ולקשרה לאיש חולה אפילו איננו מסוכן אבל עלול להיות מקושר למטה מחמת חליו ויהיה לאשתו צער ועגמת נפש רב ועצום, וכמו כן רופא היודע שהבחור חולה עצבים (נערוון קראנקהייט) ועתה נתקשר עם נערה בתולה מחוייב להודיע להכלה או למשפחתה שהחתן חולה עצבים כי הכל יודעים הצער והעגמת נפש והשברון לב שיעברו על אשתו אחר כך, שישבור גופה ונפשה וחיי יגון ואנחה תחיה עמו שיכול לגרום לה שחלילה היא בעצמה תחלה במחלת העצבים ושאר מחלת הגורמים הצרות בודאי ובודאי הרופא עובר על לאו דלא תעמוד על דם רעך, אם לא יגלה. ורופא לאו דוקא אלא כל מי שיודע מסוד ענן כזה מחוייב להודיע להצד השני.

וכבר קבלתי קולות כאלו על הטעלעפאן ומצד השני שאל השואל אם מחוייב להגיד להחתן או להכלה דברים כאלו שנזכרו לעיל, והשבתי להם מאחר שאינני מכירם ופנים אל פנים יראים לבא ולשאול, רק זאת אוכל להשיב להם שאם כל כוונתם לשם שמם וכוונתם נקי מכל קנאה ושנאה ומכל מחשבה רעה וכל רצונם להציל צד האחד מיגון ואנחה ואין שום דבר אחר גורם להודיע צד השני מהאסון המרחף עליהם אך ורק אהבת ישראל ואהבת ויראת ד’ המחייב להציל חבירו מכל צרה שלא תבא עליו אז לא רק שיכולים להודיע אלא שמחוייבים להודיע להצד השני ומקיימים מצות ד’ דלא תעמוד על דם רעך ותבא עלי’ ברכת טוב וד’ הטוב ישלח להם מדה כנגד מדה להנצל מאסון כיוצא בזה ומכל צרה ואם חס ושלום אין כוונתו לשם שמים וקורטוב קנאה ושנאה טמון בחיקו אז חס ושלם אל יעשו מאומה וימסרו הדברים לאיש אחר ששלום בינו ובין הצד שרוצה להודיעם והוא ישקול במאזני שכלו את שלפניו ויעשה כאשר מוטל עליו לעיל. כמו שביארתי כן השבתי כמה וכמה פעמים בשאלות כאלו, ומה שעשה השואל או מה שעשו השואלים בצד שני של הטעלעפאן אינני יודע וד’ הטוב ינחני במעגלי צדק למען שמו.⁵

We see that the Debrecener, like Rav Isserlin, considers intentionality to be paramount.

AIDS

Rabbi Yosef Aryeh Lorentz has published a fascinating and deeply disturbing correspondence between his father Rabbi Shlomo Lorentz, Rav Yitzhak Zilberstein and Rav Elyashiv, concerning a woman who had apparently contracted AIDS, and, motivated by a warped desire for vengeance, was attempting to infect others as she had been infected. Rav Elyashiv’s son-in-law Rav Yitzhak Zilberstein had reported his father-in-law’s opinion that the principle of הלעיטהו לרשע וימות indicated that we are not concerned with the fates of sinners. [Note that Rabbi Lorentz, fils, acknowledges bowdlerizing the correspondence due to its salacious nature.⁶ Even if we consider this decision dubious, his conscientiousness and forthrightness in properly declaring the fact is nevertheless commendable.]:

בס”ד כ”ה באלול התש”ס

לכבוד גאון עוזנו, פוסק דורנו, מחותני הדגול

מרן הגרי”ש אלישיב שליט”א

הובא לתשומת ליבי על ידי חתנו הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט”א השאלה האם לפרסם את שם המופקרת המבקשת להנקם ולהדביק אנשים במחלתה כשם שהדביקו אותה. ותשובת מרן שליט”א היתה “הלעיטהו לרשע וימות” ואין לנו לדאוג לרשעים.

כדי להבין היטב את תשובת מרן ברצוני לשאול:

א) האם אין לקחת בחשבון שהאנשים שיכשלו וידבקו יגרמו מוות לנשותיהם, שהן בודאי לא חטאו, או שהיא תדביק אנשים לא דרך עבירה, כגון שהיא תזדקק לנתוח וכיוצא בזה, ופרסום שם האשה יועיל שלא ידבקו. …

ג) בשו”ת המהרי”ל דיסקין בקונטרוס אחרון סימן ה’ אות ל”ד כתב וז”ל “אפילו מי שרוצה לאבד עצמו חייבים להציל אפילו בשבת”, אם חייבים להציל רשע שהולך לאבד עצמו (ואולי גם אחרי שעשה כבר את מעשה האיבוד), ואפילו מתוך חילול שבת, למה שלא יהיה חיוב להציל את אלה שרוצים לעשות עבירה,

ביקרא דאורייתא ובברכת כוח”ט

שלמה לורינץ⁷

Rav Elyashiv stood by his opinion:

יוסף שלום אלישיב

ירושלים

בס”ד ממחרת יוה”כ תשס”א

כבוד ידידי מחותני הרה”ג שלמה לורינץ שליט”א

ברכה ושלום רב

בטרם אבוא להשיב על דבריו רואה אני צורך לציין אי אלו פרטים להבין במאי עסקינן על אף שהדברים ידועים לכל. בכל רחבי תבל לא ניגשים לטפל לא רופא ולא אחיות (פרט לחולה המוכר להם), מבלי לנקוט בכל אמצעי הזהירות מפחד שמא יבולע להם מהמחלה המסוכנת הנקראת איידס. גם המוהלים מפחדים לקים מצות מציצה בפה בגלל הדבר הזה. ועל אחת כמה וכמה באשה מפקרת, וכל התועלת לפרסם הדבר מועיל לאלה הפרוצים בעריות אשר על חייהם אינם חסים ומפני גודל תאוותם אינם דואגים לכך, ועליהם ועל כיוצא בהם אולי יכול להיות תועלת בפירסום כשיודעים בבירור המצב שלה.

בסנהדרין דף ע”ג שנינו “מנין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר שהוא חייב להצילו תלמוד לומר לא תעמוד על דם רעך, והא מהכא נפקא מהתם נפקא אבידת גופו מנין תלמוד לומר והשבותו לו, אי מהתם הוה אמינא בנפשי’ בל מיטרח ומיגר אגורי אימא לא קא משמע לן, - מבואר שאין הבדל בין מצות עשה דהשבת גופו להשבת ממונו אלא בזה של מיטרח ואגורי ותו לא, ובנידון דידן שלא מדובר בטביעה לפנינו והדיון הוא אם יש חיוב לדאוג לאלו הפרוצים שמא יהיה בזה הצלה, על זה שפיר אפשר לומר הלעיטהו לרשע וימות. …

מה שכתבת מהמהרי”ל דיסקין שאפילו מי שרוצה לאבד עצמו חייבים להצילו אפילו בשבת, - השבות יעקב סובר דהמאבד עצמו אין מחללין עליו את השבת כן כתב בספרו עיון יעקב בפרק ג’ דיומא (לה:) דתניא “ראוי זה לחלל עליו את השבת”, דבאחר הוי כמאבד עצמו לדעת ואין מחללין עליו את השבת. - אכן יסוד המחלוקת הוא לא בגלל האיסור, דאפילו אם הוא אומר מותר לדברי השבות יעקב לא מחללין, דכל הענין שחייבין להצילו הוא מדין השבת אבידה, ובהשבת אבידה אם הוא מאבד ממונו אין חיוב השבה, עיין רמב”ם פרק י”א מהלכות גזילה ואבידה הלכה י”א אשר תאבד פרט למאבד לדעתו, ולהגרי”ל דיסקין הוא לא בעלים על עצמו, וז”ל הגרי”ל דיסקין דלאו משום פשיועתא דאפקיר נפשיה לקטלא אין נזקקין. והנה לדעת הרמב”ן בתורת האדם מתאבלין על המאבד עצמו לדעת ועיין חת”ם סופר סימן שכ”ו חלק יו”ד, ובמהר”ם שיק יו”ד סימן שמ”ו דלהרמב”ן אינו נקרא אינו עושה מעשה עמך. (לכאורה מהא דגיטין מ”ו ההוא גברא דזבין נפשיה ללודאי אתא לשמיה - אמר ליה פרקין - והא הכא דאיכא קטלא, וכן קיימא לן דבמקום מיתה גם במוכר עצמו כמה פעמים פודין עיין יו”ד סימן רנ”ב, הרי מבואר דאף באפקיר נפשיה לקטלא דזבין עצמו ללודאי מכל מקום חייבין לפדותו, אלא דמן הגמרא הנ”ל יש לדחות שהוא היה חושב שבודאי פדוהו ואין כאן מקום להאריך).

אולם דברי השבות יעקב צריכים ביאור נהי דמדין והשבותו לו אין כאן מכל משום למה אינו ראוי לחלל את השבת מדין “וחי בהם”, דאטו משום שהביא עצמו למצב סכנה שיצטרך לחלל את השבת פקע מנו הדין של וחי בהם.

והנה מרוב הטרדות הסובבים אותי אינני מסוגל להשיב בכתב ואף לא לעבור על המכתבים וההכרח לא יגונה, אך מכיון שהבטחתי לו הוכרחתי לקיים דברי.

בברכת החג

יוסף שלום אלישיב

I am baffled by Rav Elyashiv’s failure to address Rabbi Lorentz’s first, seemingly quite cogent, point, that even if we are unconcerned with the fates of fornicators, why are we not obligated to avert the impending harm to their innocent wives?

Rabbi Lorentz, pere, subsequently secured an audience with Rav Elyashiv to further clarify the latter’s views, and he then reported the conversation to Rav Zilberstein:

בס”ד כ”ה כסלו יום א’ דחנוכה התשס”א

לכבוד יד”נ הדגול הגאון הגדול

כש”ת רבי יצחק זילברשטיין שליט”א

אחד”ש כ”ג בכבוד ויקר!

בגלל טרדות וסיבות שונות, לא נזדמן לי להכנס למרן הגרי”ש אלישיב שליט”א עד מוצש”ק האחרון פרשת וישלח, בכדי לברר כמה פרטים ושאלות בקשר למכתב ששלח אלי למחרת יום הכפורים תשס”א. ראשית הכל ברצוני להודות למע”כ על פיענוח הכ”י, כי בלעדי זה לא הייתי מסוגל לעיין ולהבין את דברי מרן שליט”א.

מכיון שבטוחני שלמע”כ ענין לדעת את התשובות שקבלתי, לכן החלטתי להעלות על הכתב לשלוח למע”כ, כאשר הדברים עוד רעננים, ולא שולט עדיין מלאך השכחה.

שאלתי הראשונה היתה על מה שמרן כתב שחיוב הצלה רק “כשרואה את חבירו טובע בנהר ובנידון דידן שלא מדובר בטביעה לפנינו”, - האם לידיעה ברורה אין הדין של רואה? הלא הרמב”ם פרק א’ מהלכות רוצח ושמירת הנפש הלכה י”ד אחר שכותב הרואה את חבירו טובע בים, מוסיף וכותב “או ששמע עובדי כוכבים או מוסרים מחשבים עליו רעה או טומנים לו פח ולא יגלה אוזן חבירו, עובר על לא תעמוד על דם רעך”, ובנידון דידן למה לא יהיה חיוב לגלות אוזן האנשים את שם האשה בכדי להצילם.

השיב מרן: דין הצלה רק כאשר אני רואה או יודע שאדם טובע בנהר וכו’ אבל בנידון דידן אני לא רואה וגם לא יודע מי ההולך לפרוצה, כי האי גוונא לא מוטל חיוב לא להזהיר למנוע מעבירה ולא להציל שלא ידבק וימות.

שאלתי השניה היתה: אמנם מרן כותב שהשבות יעקב חולק על המהרי”ל דיסקין וסובר דהמאבד עצמו אין מחללין עליו שבת, אבל גם השבות יעקב סבור שבחול חייבים להצילו, אם כן למה לא יהיה חיוב להציל את הפרוצים? ואף על פי שהם רשעים הרי כמותם המאבד עצמו לדעת הוי גם כן רשע?

מרן השיב אי אפשר לומר שהמאבד עצמו לדעת יש לו דין רשע, כי ישנם ראשונים ופוסקים שסוברים שיושבים שבעה על המאבד עצמו, ואמר לי לעיין במהר”ם שי”ק יו”ד שמברר הרבה את הנידון …

בידידות והערצה

שלמה לורינץ

So Rav Elyashiv’s outlook is somewhat reminiscent of the Reverend Jerry Falwell’s; while he does not go so far as to claim that AIDS is “God’s judgment on a society that does not live by its rules” or that “AIDS is not just God’s punishment for homosexuals; it is God’s punishment for the society that tolerates homosexuals”, he does maintain that we need not sympathize with those whose promiscuous lifestyles place them at risk of contracting the syndrome.

1. In the sequel to this post, we shall see that Hacham Ovadyah approvingly cites the position of Rav Isserlin that we bring here, identifying him as מגדולי הרבנים בוילנא. [↩]
2. ספר חפץ חיים, הלכות לשון הרע כלל י’, נמצא פה [↩]
3. פתחי תשובה (על שו”ע או”ח) סימן קנ”ו, מועתק מפה [↩]
4. שו”ת חלקת יעקב חלק ג’ סימן קל”ו [↩]
5. שו”ת באר משה חלק ח’ סימן נ”ט אות ד [↩]
6. א"ה, הבאנו כאן מה ששאל כבוד אאמו"ר הגרי"ש אלישיב שליט"א, ... משום סייג לקדושה השמטנו מעט, כי אין דומה מכתב שבצינעא לדברי תורה תורה המספרסמים בריש גלי

   [↩]

7. משנת פקוח נפש, עמוד רס”ג [↩]

Available at the Tradition Seforim Blog, courtesy of Dan Rabinowitz.

From Avraham Broide’s obituary of Rav Meir Brandsdorfer in Yated Ne’eman¹:

Rav Meir was born in 5694/1934 in Antwerp, Belgium. Rav Shlomo, his father, was a descendant of the Harei Besamim, Rav Akiva Ginz the First (grandfather of Rav Akiva Eiger), and his mother, Frumet, was the daughter of the Mishnah Sachir, Rav Yissachar Teichtal.

While the משנה שכיר is certainly an important work, Broide discreetly omits mention of the work for which Rav Teichtal is perhaps even more renowned, at least in some circles: his celebrated passionate and eloquent reconsideration of his (and his reactionary Rabbinic colleagues) erstwhile staunch opposition to Zionism, אם הבנים שמחה. [I have previously posted about the work here; an online hypertext edition of the work is available here.]

In addition to the controversy engendered by the theologically and politically provocative contents of the work, it was also the subject of a Din Torah, dragging on for several years and finally decided in 5744, between the author’s son, Rabbi Haim Menahem Teichtal, and one “M.Z.”. Rav Ezra Bazri describes the case:

הוגשה בפנינו תביעה על ידי הרב… לאסור הדפסת ספר שחברו אביו ע”י אחרים בלי רשותו וקבלת הכנסה מהספר שהודפס ונמכר.

ואלה מהעובדות שאין עליהם מחלוקת : הרב יששכר שלמה טייכטל ז”ל ראב”ד פירשטצני שבצ’כוסלובקיה חיבר בשנות השואה ספר שקראו “אם הבנים שמחה” והדפיסו בשנת תשג. הספר עוסק במצות העליה לארץ ישראל והבעת חרטה על אי העליה לארץ בעקבות השואה באירופה. הספר עורר מאמרי בקורת מחוגים שונים.מאחר ולדעת בן המחבר כבוד אביו נפגע,ראה צורך להסביר במבוא (המצורף לתיק) את כונת אביו בחבורו, ולהדפיסו במהדורה חדשה של הספר. אחיו של התובע הדפיס את הספר בשנת תשכ”ט בניו יורק והנתבע צילם והדפיס מהדורה זו בארץ, ומכר חלק מהספרים בלי קבלת רשות היורשים. לאור זה מבקש התובע :

א. לאסור הדפסת הספר ע”י הנתבע ללא רשותו.

ב. להעביר את הספרים המודפסים לידיו ולהפיצם עם המבוא שחבר.

ג. קבלת הכנסות מהספרים שהפיץ הנתבע 12% אחוז מהמחיר הקטלוגי של הספרים, ונזק 75,000 שקל.

ד. לקבל לידיו לוחות ההדפסה על מנת שלא ידפיסו יותר.

ביה”ד ניסה בישיבות רבות להביא את הצדדים לפשרה, אולם בסופו של דבר עמדו על הדין וכל אחד סיכם את טענותיו. עיקר טענת התובע היא לירושה ולזכות בעלות על הספר, ולתיקון הנזק שנגרם לשמו של אביו. טענותיו של הנתבע הן שהספר נדפס בלא סימון ס כמקובל, ואין זכות יוצרים עליו. לדבריו אין זכות ירושה לדברי תורה, וזכותו של כל אחד להדפיס בלי קבלת רשות מהבנים. וביחס למבוא שכתב הבן לזכות אביו, אולי לא ירד לסוף דעתו של אביו ולא ניחא ליה בכך. ומדינא דמלכותא אין זכות יוצרים לספר שהודפס בעבר, ואם יש בזה מחלוקת טוען קים לי. סימוכין הביאו הצדדים מחוברת מקורות לעקרון זכות יוצרים חוברות ג’ וט’ לפרופ’ רקובר במשרד המשפטים.

ראוי לציין שנושא חשוב זה בתקופתנו לא נדון בהרחבה בספרי הפוסקים, כיון שתנאי החיים השתנו, ונושא זה לא עמד על הפרק בתקופות הקודמות. ועם כל זה תורתנו הקדושה נצחית היא ויש לללמוד סתום מהמפורש, כי כל הכללים ניתנו למשה בסיני, וניתן ללמוד פרטים מהכללים.

אכן התחדש בתקופתינו במדינות רבות בעולם הגנה על זכות יוצרים, ויש בזה דינא דמלכותא ומנהג במקומות רבים, ובהמשך נעמוד על כך. בתחילה נעיין בספרי ההלכה בנדון כזה.

Rav Bazri’s discussion of the case was published in Tehumin (Vol. VI, p. 169), and subsequently in Vol II of his responsa Sha’arei Ezra.² In response to a request from Rabbi Yisrael Rosen, then Director of Machon Zomet, the publisher of Tehumin, for an article on intellectual property for Vol. IV of that periodical, he notes that “אשר להדפסתו בתחומין, אני מסרתיו גם כן להדפסה בקובץ פסקי דין בתי הדין, ולכן אתם יכולים לעשות כפי שיראה בעיניכם”. ³ I do not know if it was indeed ever printed in any collection of פסקי דין; I have been unable to locate it in the standard collection. Machon Zomet has placed the discussion online here, and it is also available on the Benei Akiva website here.

Rav Bazri’s conclusion is that although it is uncertain whether the concept of intellectual property is native to the Halachah, it is nevertheless definitely incorporated therein due to the existence of a well established Minhag and the principle of Dina De’Malchusa Dina:

על כן נראה ברור שהנתבע עבר איסור במה שהדפיס ללא קבלת הרשות מהיורש. ואסור לו להדפיס יותר את הספר הזה בלי רשות היורשים. וכל זה מבלי להכנס לשאלה שהבן רואה פגיעה בכבוד אביו אם לא יצורף מאמרו להסביר כונת אביו. מכיון שפסקתי שאסור לו להדפיס אין לי צורך להאריך בטעם זה.

המסקנה היא איפוא :

א. אעפ”י שיש מחלוקת בזה לעיקר ההלכה, הנה הכל יודו משום מנהג ומשום דינא דמלכותא שיש למחבר וליורשיו ובאי כחו זכות בספרים שהדפיסו, ואסור לאחר להשיג גבולם.

ב. מכיון שהנתבע עשה סחורה בפרתו של חברו והרויח על הספרים שמכר בלי רשות, עליו לחלק רוחים אלה עם התובע כמקובל בין מדפיסי הספרים והמולי”ם. הסכום 12% מהמחיר הקטלוגי של הספרים מתקבל על הדעת, והוא צמוד למדד.

ג. על הנתבע למסור את לוחות ההדפסה שלא ידפיס בהם יותר, או שיכול למוכרם לתובע.

ד. הספרים שנדפסו ימכרו ויחלקו ביניהם את הרוחים כאמור לעיל, שהתובע יקבל 12% ממחיר הקטלוגי של הספרים.

ה. אין חשש רבית בהצמדה זו מטעמים רבים שאין כאן מקום להאריך בהם.

ו. אשר לתביעת הנזק אפשר שזו רק גרמא בנזיקין שעקב הדפסת הספר נאלץ התובע למכור את מה שהדפיס בפחות. וגם הנתבע לא נתכוין להזיק, ומכיון שכתבנו שיש לו חלק בריוח של הספרים שנמכרו ושימכרו די בזה. וכל זה הוא פשרה הקרובה לדין, כי מי יכול לרדת לעומק הדין ממש בכל מאת האחוזים על כן די בחיוב אחוז הרווחים שחייבנו את הנתבע.

The above is the conclusion of Rav Bazri’s analysis. This is the formal verdict:

פסק הדין בתיק בוררות 3575 /מב

אחרי שמוע טו”מ הצדדים וב”כ התובע ולאחר עיון בחומר שבתיק פוסקים :

א. אוסרים על הנתבע להדפיס,לצלם, או למכור, וכיוצא בזה את הספר שמחברו אבי התובע בלי רשותו של התובע.

ב. אסור לנתבע להשתמש בלוחות ההדפסה ללא רשות בית דין ומטילים עיקול על הלוחות.

ג. הספרים שנדפסו ונשארו יופצו ויימכרו רק בהסכמת הצדדים ויחלקו ביניהם את הרווחים, כשהתובע יקבל 12% מהמחיר הקטלוגי והשאר לנתבע.

ד. מהרווחים של הספרים שנמכרו כבר על הנתבע לשלם לתובע 12% מהמחיר הקטלוגי. לדעת הרוב הרווחים הנ”ל צמודים למדד יוקר המחיה מאז מכירתם עד היום, ועל הנתבע לשלם לתובע את החוב מיד, ואם לא ישלם מיד, נדון שוב בהצמדה ליום התשלום. לדעת המיעוט לעשות פשרה ועל הנתבע לשלם רק 50% מההצמדה.

ה. כפשרה לתביעה הנ”ל, דוחים בקשת התובע לתשלום נזקים.

ו. נימוקים מצורפים לתיק.

ניתן היום י”ג שבט תדש”מ.

(-) ע.בצרי (-) מ.שרם (-) ש.רפאל

1. 28 Iyar, 5769, p. 30 [↩]
2. #147. In an apparent printing error, #146 consists of the first page and a half of the discussion, which then appears in its entirety as #147. [↩]
3. As noted above, it did not appear until Vol VI. [↩]

From Chapter VIII: “The Elf-Child and the Minister” of The Scarlet Letter:

Governor Bellingham stepped through the window into the hall,
followed by his three guests.

“Hester Prynne,” said he, fixing his naturally stern regard on
the wearer of the scarlet letter, “there hath been much question
concerning thee of late. The point hath been weightily
discussed, whether we, that are of authority and influence, do
well discharge our consciences by trusting an immortal soul,
such as there is in yonder child, to the guidance of one who
hath stumbled and fallen amid the pitfalls of this world. Speak
thou, the child’s own mother! Were it not, thinkest thou, for
thy little one’s temporal and eternal welfare that she be taken
out of thy charge, and clad soberly, and disciplined strictly,
and instructed in the truths of heaven and earth? What canst
thou do for the child in this kind?”

“I can teach my little Pearl what I have learned from this!”
answered Hester Prynne, laying her finger on the red token.

“Woman, it is thy badge of shame!” replied the stern magistrate.
“It is because of the stain which that letter indicates that we
would transfer thy child to other hands.”

“Nevertheless,” said the mother, calmly, though growing more
pale, “this badge hath taught me–it daily teaches me–it is
teaching me at this moment–lessons whereof my child may be the
wiser and better, albeit they can profit nothing to myself.”

“We will judge warily,” said Bellingham, “and look well what we
are about to do. …

[Pearl capriciously refuses to cooperate with the theological examination of her ordered by Governer Bellingham, who becomes appalled at the apparent religous ignorance in which the child has been raised, not realizing that this is mere "perversity" on her part.]

Hester caught hold of Pearl, and drew her forcibly into her
arms, confronting the old Puritan magistrate with almost a
fierce expression. Alone in the world, cast off by it, and with
this sole treasure to keep her heart alive, she felt that she
possessed indefeasible rights against the world, and was ready
to defend them to the death.

“God gave me the child!” cried she. “He gave her in requital of
all things else which ye had taken from me. She is my
happiness–she is my torture, none the less! Pearl keeps me here
in life! Pearl punishes me, too! See ye not, she is the scarlet
letter, only capable of being loved, and so endowed with a
millionfold the power of retribution for my sin? Ye shall not
take her! I will die first!”

“My poor woman,” said the not unkind old minister, “the child
shall be well cared for–far better than thou canst do for it.”

“God gave her into my keeping!” repeated Hester Prynne, raising
her voice almost to a shriek. “I will not give her up!” And here
by a sudden impulse, she turned to the young clergyman, Mr.
Dimmesdale, at whom, up to this moment, she had seemed hardly so
much as once to direct her eyes. “Speak thou for me!” cried she.
“Thou wast my pastor, and hadst charge of my soul, and knowest
me better than these men can. I will not lose the child! Speak
for me! Thou knowest–for thou hast sympathies which these men
lack–thou knowest what is in my heart, and what are a mother’s
rights, and how much the stronger they are when that mother has
but her child and the scarlet letter! Look thou to it! I will
not lose the child! Look to it!”

At this wild and singular appeal, which indicated that Hester
Prynne’s situation had provoked her to little less than madness,
the young minister at once came forward, pale, and holding his
hand over his heart, as was his custom whenever his peculiarly
nervous temperament was thrown into agitation. He looked now
more careworn and emaciated than as we described him at the
scene of Hester’s public ignominy; and whether it were his
failing health, or whatever the cause might be, his large dark
eyes had a world of pain in their troubled and melancholy depth.

“There is truth in what she says,” began the minister, with a
voice sweet, tremulous, but powerful, insomuch that the hall
re-echoed and the hollow armour rang with it–”truth in what
Hester says, and in the feeling which inspires her! God gave her
the child, and gave her, too, an instinctive knowledge of its
nature and requirements–both seemingly so peculiar–which no
other mortal being can possess. And, moreover, is there not a
quality of awful sacredness in the relation between this mother
and this child?”

“Ay–how is that, good Master Dimmesdale?” interrupted the
Governor. “Make that plain, I pray you!”

“It must be even so,” resumed the minister. “For, if we deem it
otherwise, do we not thereby say that the Heavenly Father, the
creator of all flesh, hath lightly recognised a deed of sin, and
made of no account the distinction between unhallowed lust and
holy love? This child of its father’s guilt and its mother’s
shame has come from the hand of God, to work in many ways upon
her heart, who pleads so earnestly and with such bitterness of
spirit the right to keep her. It was meant for a blessing–for
the one blessing of her life! It was meant, doubtless, the
mother herself hath told us, for a retribution, too; a torture
to be felt at many an unthought-of moment; a pang, a sting, an
ever-recurring agony, in the midst of a troubled joy! Hath she
not expressed this thought in the garb of the poor child, so
forcibly reminding us of that red symbol which sears her bosom?”

“Well said again!” cried good Mr. Wilson. “I feared the woman
had no better thought than to make a mountebank of her child!”

“Oh, not so!–not so!” continued Mr. Dimmesdale. “She
recognises, believe me, the solemn miracle which God hath
wrought in the existence of that child. And may she feel,
too–what, methinks, is the very truth–that this boon was
meant, above all things else, to keep the mother’s soul alive,
and to preserve her from blacker depths of sin into which Satan
might else have sought to plunge her! Therefore it is good for
this poor, sinful woman, that she hath an infant immortality, a
being capable of eternal joy or sorrow, confided to her care–to
be trained up by her to righteousness, to remind her, at every
moment, of her fall, but yet to teach her, as if it were by the
Creator’s sacred pledge, that, if she bring the child to heaven,
the child also will bring its parents thither! Herein is the
sinful mother happier than the sinful father. For Hester
Prynne’s sake, then, and no less for the poor child’s sake, let
us leave them as Providence hath seen fit to place them!”

“You speak, my friend, with a strange earnestness,” said old
Roger Chillingworth, smiling at him.

“And there is a weighty import in what my young brother hath
spoken,” added the Rev. Mr. Wilson.

“What say you, worshipful Master Bellingham? Hath he not
pleaded well for the poor woman?”

“Indeed hath he,” answered the magistrate; “and hath adduced
such arguments, that we will even leave the matter as it now
stands; so long, at least, as there shall be no further scandal
in the woman.

Hester may count herself lucky that her judges were soft-hearted Puritans, weak and irresolute in the face of sin. We would indeed have taken the child away from her, even if that meant placing it in foster care. Radvaz considers this so self-evident that he reprimands his correspondent for even asking such a question:

שאלה

שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן שגירש את אשתו ויש לו ממנה בת והרי היא בת שבעה והיא אצל אמה וזינתה אמה וילדה מזנות וכיון שראה ראובן כן רוצה לקחת את בתו מאצלה שלא תלמד מעשה אמה:

תשובה

תשובה הדבר ברור שהדין עם ראובן דהא טעמא דאמרו רז”ל הבת אצל אמה משום דבצוותא דאמה ניחא לה והכא אנן סהדי דלא ניחא ליה בצוותא דאמה ואפילו תאמר אצל אמי אני רוצה אין שומעין לה דחיישינן שמא תהיה נגררת אחר אמה וכל שכן שכבר היא בת שבע¹ וטועמת טעם ביאה.

וגדולה מזו אני אומר שאפילו לא היה ראובן אביה חי ובאים קרובים לקחת (אותם) [צ"ל אותה - י'] שומעין להם. ולא זו בלבד אלא אפילו אין שם קרובים בית דין אביהם של יתומים וחייבין להוציאה מעם אמה ולהפקידה בבית אחר מהכשרים כפי ראות עיניהם מקל וחומר מממונם ואם חייבין לפקח על ממונם כל שכן על עצמם שלא יצאו לתרבות רעה והדבר מוסכם אצל השכל כי מעשה אבות יעשו בנים וכאמה כן בתה כל שכן בעריות שהלב חומד אותם וקרובה להתהפך לדרך אמה, ולא היה כדאי לישאל עליו:²

1. We should note that Pearl is only three [↩]
2. שו”ת רדב”ז חלק א’ סימן רס”ג, הובא בפתחי תשובה אה”ע סימן פ”ב ס”ק ו [↩]

A while ago, we discussed the question of whether a purchaser who was aware of the precise nature of the item he has purchased, but unaware of some Halachic or legal rule, or scientific fact, that affects the item’s desirability, may claim מקח טעות. I have recently encountered several additional sources relevant to this question.

שור הנסקל

R. K. notes that Tosafos and Shiltei Gibborim assert that one who purchases a שור הנסקל erroneously believing that he will be able to derive benefit from it may claim מקת טעות. The context of their remarks is this Beraisa:

תנו רבנן שור שהמית … משנגמר דינו מכרו אינו מכור¹

Tosfos explain:

ואם תאמר … מסתמא יודע שנגח ושנגמר דינו … ואם כן ליהוי מעות מתנה כמו במקדש אחותו ויש לומר שאין הכל בקיאין בדין שור הנסקל וסבור שיכול להשהותו לעשות בו מלאכתו או אפילו לשחטו סבור דשרי:²

Shiltei Gibborim elaborates:

מיהו מלתא דברור לן שהוא היה יודע בו ולא היה יכול לטעון כגון המקדש אחות שיודע בודאי שאין קדושין תופסין בה וגמר ונתן לשם מתנה אבל דבר שהוא תלוי בדין דאיכא לומר שהנותן המעות טעה שהיה סבור שהקנין היה טוב ונמצא בהיפך אז לא אמרינן דגמר ויהיב לשם מתנה דאיכא לומר הטעם דלאו כולי עלמא דינא גמירי ומשום הכי אמרינן בתוספתא דהקונה שור שנגמר דינו הוי מקח טעות אפילו דידע שנגח ונגמר דינו לפי דאיכא למימר שהוא לא היה בקי בדין זה דשור הנסקל והיה סבור דיכול להשהותו לעשות בו מלאכתו או אפילו לשוחטו סבור דשרי ונראה דהוא הדין לכל כיוצא בזה:³

חלוקת קרקע

R. K. also notes that Rosh seems to take for granted that a Halachic misapprehension affecting the utility and value of a parcel of real estate allocated to one partner as his share of the division of the partnership’s assets is grounds for vacating the division:

… ועל אלה הדברים [עיין שם לעיל בתשובה] ברו להם בית דין שלשה שמאין לחלוק הקרקעות כן עשו עמדו וחלקו … וגמרו בחלוקה להיות פתח חצר אחד מן החלק השני נפתח למבוי ההוא והמבוי ההוא אינו מפולש ולא שמו אל לבם שבני מבוי מעכבים בו … וכתבו במאמר בית דין בב’ פתקים החלקים האלה ונתנו ביד בית דין להטיל גורלות ביניהם … ועלה [החלק] השני לשמעון והלכו להם. …

אחר כך נתרעם שמעון על גורלו ואמר כי טעו השמאין בחלוקה זו … ועוד שחלוקת השמאים היתה על מנת לפתוח פתח במבוי שאינו מפלש ובני המבוי יכולין לעכב …

תשובה … אמנם בטענות אחרות שטוען שמעון שטעו הדיינים לפתוח פתח במבוי שאינו מפולש ודאי זו היא טעות כי בני אותו מבוי יכולין לעכב … ואין הבית שוה כלום אם אין לו מהיכן לצאת. ודמי להא דאמרינן בפרק האיש מקדש (מ”ב ע”ב) לא אמרן אלא דפליג בשומא אבל פליג במשחתא לא כדרבה דאמר רבה כל דבר שבמדה שבמשקל שבמנן אפילו בפחות מכדי אונאה חוזר⁴

ביטול שידוכים

Another area of Halachah relevant to our question is that of breaking off Shidduchim out of newfound concerns that the intended marriage can have deleterious paranormal consequences. Rav Ya’akov (Katz) Poppers, Rav Avraham David Wahrman (the Botchatcher) and Rav Yitzhak Lampronti all seem to assume that at least in principle, ignorance of such concerns is indeed grounds for reneging on one’s committments. Rav Lampronti discusses the Talmudic problem of Katlanis, and the latter two discuss Rav Yehudah Ha’Hassid’s injunctions against the parties to the marriage and their parents sharing a name.

Rav Lampronti

שאלה יעקב הסיתוהו אנשם להזדווג עם לאה זקנה באה בימים ושמע בקולם וכנהוג נטלו מידו קנין סודר על זה ויהי בלילה ותפעם רוחו על שהוגד לו שלאה זו נשאת כבר לשני אנשים והויא לה קטלנית, הן עתה לשאול הגיע אם יש חשש לפי שהוא מתירא מנפשו דחמירא סכנתא ואם יש בדבר חשש שואל התרה על שבועתו משום דאדעתא דהכי לא נדר יורו נא המורים בקסת סופר היש ממש בטענתו זאת או לו ושכרם כפול ומכופל מן השמים.

תשובה טרם כל תנאי יהיו דברינו שלא יחשדני שומע כי אנכי בא לדין ולהורות במקום גדולים ממני בחכמה ובמנין אשר קטנם עבה ממתני ומשרת ההוראה על שכמם ד’ עליהם יחיו רק הנני בא להציע משפל מצבי לפני רום הדרת יקרת משי”ח. על כל הנמצא כתוב בספר בנדון הנשאל וקמחא טחינא אני טוחן ואולי על ידי זה אזכה וימצאו דברי בעיניו חן וזה החלי בעזר צורי וגואלי ד’ חילי. …

[ועיין שם שהאריך לבאר שיש צדדים בפוסקים ששייך בנידון דידיה ענין סכנה של קטלנית, ואף שיש לומר שיש גם צדדים להקל, מכל מקום האיש יכול לומר קים לי כהמחמירים, ומאן דקפיד קפדי ליה, ובודאי שאין לכוף אותו לעשות מעשה כהמקילים, ושוב כתב:] ואם כן חזרנו על האמור ויש סכנה בדבר והאיש קפיד על הענין אין בנו כח להכריחו לנשאה דלעולם יכול לומר קים לי בהפך וכנזכר, עלה בידינו אם כן דאם הוא שומר נפשו ואומר דמתחלה לא ידע שאשה זו נשאת לשנים אין כח ביד מי שיהיה לכופו לשאת כיון דאפילו אם נשאת איכא בזה גדולים דסברי דכופין אותו להוציא וכמדובר …

[ועיין שם שהאריך עוד בדיני קטלנית, וסיים:] ועל דברת השבועה לית דין צריך בשש דשבועה בטעות הוא שהרי מתחלה לא ידע שנשאת לשנים ואפילו תימא דהכיר בה מה שאינו לא נדע שיש חשש בדבר וכיון שכן נדר אין כאן קנין אין כאן כלל וכל שכן דאם בא לשאול יש לו פתח רחב כפתחו של אולם להתיר לו דמעיקרא אדעתא דהכי לא נדר וזה כל כך פשוט עמל הוא בעיני להאריך בו הדבור בעת שהנחץ השאני להשיב שואלי דבר ואם יצטרך בלי נדר לכשאפנה אשנה פרק זה בעה”י:

סוף דינא כריש דינא דאיש זה כיון שלא נשאה עדיין והרי הוא חושש על עצמו ודאי דלכל הדעות לא כייפינן ליה וכל המבקש לכופו בדרך אלמות וכדומה אין דעת חכמים נוחה הימנו זהו מה שהעלה מצודתי קל”ה כמות שהיא בנדון זה ואלקי הצבקות יצילנו משגיאות ויזכנו לראות רוב ברכות והודאות עד בלי די וסכום כמאמר נחום:⁵

I have emphasized Rav Lampronti’s explicit statement that even were the groom to have known the facts, ignorance of the Katlanis concept would have been sufficient grounds for voiding his oath and Kinyan.

Rav Poppers

ראובן התקשר את עצמו בשביל בתו הבתולה עם בן שמעון בקישור התנאים ובקנס כנהוג ועתה מיאנה הבת לקחת אותו בשביל איזה טענות … מצורף לזה טוען אבי הבת שחמירא סכנתא כו’ בעיניו כי קודם השדוכים לא הוי ליה ידיעת בית רבי מצוואת רבי יהודה חסיד ז”ל שאל ישתדכו שנים ששמותיהם שוות זה לזה ונעלם ממנו מכלל דידע עתה ושם החתן כשם אבי הכלה ועל פי טענות אילו רוצה לפטור את עצמו מן הקנס המוזכר בהתנאים ויתבטלו השדוכין …

תשובה … מה שאביה של הבתולה רצה לבטל קישור התנאים מחמת צוואת מהר”י שלא יתחתנו שנים ששמותיהן שוות כו’ אינו כדאי בשביל זה לבטל השידוך אף שיש לחוש לכתחילה מכל מקום בדיעבד אין לבטל הואיל דיש ספק אם לזרעו לבד כו’ … וכיון שכבר נעשה הוי כמו להוציא ואין מוציאין מן הספק גם ידעתי ושמעתי מכמה גדולי רבנים שלא הקפידו על זה אפילו לכתחלה על כן אין ממש בטענה זו.⁶

Rav Poppers denies the groom the right to renege on his commitment, but only because it is unclear whether Rav Yehudah Ha’Hassid’s proscription was intended for those who are not his descendants, and it is therefore only a concern לכתחילה; were the injunction unequivocally universally applicable, he would apparently concede that even ignorance of the צוואה, and not the actual facts, would suffice as grounds for reneging, as implied by the passage that I have emphasized.

Rav Poppers’s position is nevertheless quite difficult, and Rav Lampronti’s arguments seem compelling. Surely a situation which may engender fatal danger, even if this is uncertain and qualifies as a Safek, is grounds for claiming מקח טעות, since rational individuals would definitely be reluctant to take the chance. A discussion of the Halachic literature on the claim of מקח טעות in cases of a ספק איסור, or one which is only לכתחילה but not בדיעבד, is beyond the scope of this post, but I find it hard to understand why our cases of ספק סכנה would not be considered מקח טעות, since playing Russian roulette is not something that people typically do. One may argue that we should not really take Rav Yehudah Ha’Hassid’s injunctions quite that seriously, and that is basically Rav Poppers’s second point (גם ידעתי ושמעתי מכמה גדולי הרבנים), but this is not his primary argument, the crux of which is כיון שכבר נעשה הוי כמו להוציא ואין מוציאין מן הספק. It seems that he is treating the matter strictly as a Halachic question, where the concepts of לכתחילה, בדיעבד, ואין מוציאין may be relevant, but I do not understand why.

Rav Wahrman

שידוך נגד הנהוג לחשוש בשיויו שמות המחותנם או נשותיהן וכוותיה. ואחר כך חזר בו אחד על ידי החשש אולי שייך בכך מעין סבור הייתי שאוכל לקבל על ידי שאיני חושש. כי גוף קשה פחד שוברו חס ושלום. וביותר אם היה להחוזר בו איזה פגע וכעין לשון חז”ל אף על פי שאין ניחוש יש סימן.

ואם לא ידעו מהחשש כפי סוגיא דעלמא הוה ליה טעות ולא שייך לא ידעי פסידא דפועל כו’ כי במקח טעות לא שייך כן ומוציאים גם מהמוחזק וכל שכן שבכך לא שייך תנאי ובפועל הוה ליה להתנות היטב.⁷

1. בבא קמא מ”ד ע”ב מ”ה ע”א [↩]
2. שם מ”ה ע”א ד”ה מכור [↩]
3. שלטי גבורים בבא בתרא מ”ו ע”ב בדפי הרי”ף אות ד [↩]
4. שו”ת הרא”ש כלל צ”ח סימן ה’, הובא בטור חו”מ סוף סימן רכ”ז, ונמצא פה. ועיין רמ”א שם סימן רל”ב סעיף ה’ ובסמ”ע שם ס”ק י”ג [↩]
5. פחד יצחק ערך קטלנית, מועתק מפה, הובא באוצר הפוסקים שם ס”ק כ”ז [↩]
6. שו”ת שב יעקב אה”ע סימן כ”ג, הובא בפתחי תשובה אה”ע סימן נ’ ס”ק י”ד ובאוצר הפוסקים שם ס”ק ל”ו אות כ”ו [↩]
7. עזר מקודש סימן נ’ סעיף ו, הובא באוצר הפוסקים שם ד”ה ובעזר מקודש [↩]

Available at the Tradition Seforim Blog, courtesy of Dan Rabinowitz.

In honor of my sister’s and brother’s recent engagement celebrations.

There is a venerable Jewish custom to mark the consummation of a shidduch or other business transaction by the mutual consumption of alcohol. Does this ritual have formal Halachic significance, or is its function merely the promotion of conviviality and good cheer? Poskim disagree on this point.

Maharam of Rothenberg mentions a medieval custom known as ‘leinkoif’ (or ‘veinkoif’ or ‘einkoif’), which he declares does not function as a kinyan since it is a gentile custom, not a Jewish one:

דין זה נשאל למורי אדם השכיר לבעל הבית לתת לו מזונות בג’ זקוקים לשנה ואכל עמו שבועים קודם התנאי ולאחר שבועים עשו התנאי [אמר ליה הא חדרי' לצרכך וסבר וקבל] ואכלו ביניהם ג’ פשיטים כמו שעושים [ליינקויף] ולאחר מכאן חזר בו ורצו להביא ראיה [מסיטמותא] באתרא דנהיגי למקני קני

והשיב מורי דאינו דומה [ליינקויף] אינו דרך לקנות בו אלא גוים והוי דברים בעלמא ויכול לחזור בו.¹

Note that the custom described here seems to involve eating, not drinking.

Rav Eliezer Lifshitz summarizes this responsum, omitting Maharam’s reason:

וכן מה שנהגו התגרים לקנות בו כו’ היינו תגרי יהודים ולא משום דינא דמלכותא … ואיתא בתשובת מהר”ם סימן תי”ו דמה דנהגו לשתות (וויינקוף) לאו קנין הוא כלל²

Rav Haim Aryeh Kahana also cites Maharam’s responsum (which he may not have seen first hand³) and Rav Lifschitz’s mention of it:

כתב בתשובת מהר”ם סימן תי”ו דמה שנוהגין הסוחרים לשתות משקה הנקרא איינקוי”ף כשגומרין המקח (נקרא בגלילותינו מהריט”ש) לאו קנין הוא כלל והובא דבריו בספר דמשק אליעזר⁴

It seems that Rav Kahana is conflating a nineteenth century Eastern European custom known as “מהריטש”, involving the consumption of alcohol, with the medieval German custom known as “ליינקויף”, which, as noted earlier, apparently involved eating rather than drinking.

Rav Avraham David Wahrman (the Botchatcher) also rules that mutual drinking is not a kinyan:

וכל שהסוחרים עושים כן על דעת הקנאה וגמר מקח הוה ליה סטומתא ומה שנוהגים לשתות אינו בבחינת סטומתא והוא רק בבחינת ונשבע לחם ונהיה טובים⁵

Although he also rules like Maharam that drinking together is not a kinyan, he gives a different reason; Maharam denies that Jews practice the custom (of ליינקויף), while Rav Wahrman seemingly concedes that Jews do engage in mutual drinking at the consummation of a deal, but he argues that the intention is ונשבע לחם ונהיה טובים, not kinyan.

Rav Avraham Te’omim also rules that מאהריטש does not function as a kinyan, since it was not a customary kinyan in his region:

מכתבו קבלתי. על דבר בהמה מכברת שנמכרה לערל בלא דמים ובלא משיכה רק ששתה עמו מהריטש. וגם מספקא ליה אי עשה האנדשלאק שהיא קנין סטומתא הנהוג ועתה ילדה זכר … הנה בשתית מהאריטש לא שמענו במדינתינו שיהיה זה קנין הנהוג בין הסוחרים לקנות בו …⁶

Rav Ya’akov Shor, on the other hand, understands that mutual drinking is indeed a kinyan:

ואני מסתפק בעניו התקיעת כף הנהוג בכל קשרי שידוכין עוד קודם כתיבת התנאים, אם הוא במקום שבועה … ואמנם גם יהיה על כוונת קיום השידוכין במקום קנין סודר, ובפרט כששתו אז גם משקה בשעת ריצוי איזו עסק עושה הקנין ונקרא שתיות “מאהריטש”, ולדעת קצת אחרונים מספיק זה לקנין גם לפטור מבכורה.

[ועיין שו"ת חתם סופר [שנביא להלן - י'] … כתב הח”ס תיבת “מאהריטש” לא ידעתי פירושו, אבל פירושו כמו שכתבנו שזה מנהג לקיום הקנין]

ולזה נהגו מאז בשעת תקיעת כף של שידוכין שותין קצת משקה בברכת מזל טוב, שכל זה חיזוק קנין השידוכין, וכמה בני אדם ובפרט בזמנינו אחר מעשה התקיעת כף לא נהגו עוד בכתבי שטרי תנאים, [וקצת נזהרו לענין סגולי לכתוב קודם החופה], וכל פרסום קיום השידוכין הוא במעשה התקיעת כף [ושתיות משקה] הנעשה בין שתי הצדדים, וממילא דכל חרם שידוכין וחיוב חצי נדן קנס מצד העובר לצד המקיים חל מיד לאחר עשיות התקיעת כף.⁷

The earliest reference to the מאהריטש of which I am aware is in the correspondence of Hasam Sofer, in which the term was used by a correspondent from Tarnopol, and Hasam Sofer admits that he does not know its meaning (as noted by Rav Ya’akov Shor, as above):

שוכ”ט לה”ה ידידי הרב החרוץ המופלג בתורה בפלפול וסברא קולע אל השערה משיב במלחמה שערה כש”ת מו”ה יוסף יואל נ”י בק”ק טרניפאל יע”א

אחד היה לו בהמה מבכרת ומכרה בכסף בלא משיכה רק קיבל דמים מהלוקח הערל (אדרויף) והמותר זקף עליו במלוה ועשה עמו (האנדשלאק) והמוכר אמר שצוה הערל הקונה שיעשה משיכה בהפרה ואמר הערל שאין צורך שבפליליהם אין קונים רק (בהאנדשלאק) וקניית (מאהריט”ש) ועכשיו ילדה בכור מה דינו עכ”ל השאלה [תיבת מאהריט"ש לא ידענא פירושו]:⁸

There are various other references to the מאהריטש in Eastern European responsa of the nineteenth and twentieth centuries, mostly in connection with sales of animals (to avoid the problem of bechor), hamez, and businesses (to avoid חילול שבת).

Maharsham:

מכתבו הגיעני ומה שתמה על מה שנהגו ליקח הרשאה מבעלי החמץ למכור חמצם והעכו”ם נותן הכסף להמורשה והרי לשיטת תוספות בבא מציעא ע”א אין בידו לזכות בהכסף שנותן העכו”ם עבור המשלח דאין שליחות לעכו”ם …

ועוד דבנידון דידן הרי המנהג ליתן לעכו”ם לשתות מאהריטש עבור המקח אם כן הרי מתחייב בעד זה בקיום המקח ודמי למקח דשפיר יכול לזכות להמוכר כמ”ש בנתיבות המשפט בעצמו ובפרט לשיטת המחנה אפרים דבפועל בשכר יש שליחות לעכו”ם אם כן הכי נמי על ידי שנתחייב לו מאהריטש נעשה כשכיר ופועל וי”ב שליחות ויוכל לזכות לישראל מעותיו⁹

על דבר שאלתו במנהג שנהגו שם שכל הבעלי בתים עושין להמורה צדק שליח למכור חמצם בנרשמים …

ובפרט שעושין גם תקיעת כף ומאהריטש דמהני מדין סטומיתא ועוד שעל ידי שנותן להערל מהריטש נעשה כשכיר ופועל ודמי למקח דגם להתוספות יכול לזכות להמוכר כמו שכתב בנתיבות המשפט סימן ק”ה ובפרט לשיטת מחנה אפרים דבפועל יש שליחות לעכו”ם …¹⁰

Rav Shlomoh Drimer:

יזכור נא כ”ת אשר גם בעיני היה לפלא אז מה שעלה על דעתו שהמנהג לקנות בהאנדשלאג ומאהריטש כי שמעתי זה כביר מעת בואי לכאן שבכל גלילותינו המנהג שלא לקנות רק בהאנדשלאג בצירוף אדרויף ולא זולת זה. ועתה כתב כ”ת שחקר אצל הרב דק’ טלוסק שבשם נמכר הבכור והשיב דשם המנהג שאין קונין בהאנדשלאק עם מאהריטש …¹¹

Rav Shimon Lichtenstein:

וכמו כן יש להקל כשהיה קנין מאהריטש שהביא בשו”ת חת”ס שם כשהיה גם כסף אנגאבע. (וחת”ס שם כתב שלא ידע מהו מאהריטש כי לא ידע בלשונותם. ואני ראיתי פירושו בדברי גאונים כלל פ”ז סימן נ”ה שהוא מה ששותים משקה לגמר המקח.) ועיי”ש על שם תשובת מהר”ם סימן תי”ו דמאהריטש לבד לא הוי קנין ונראה דעם כסף ביחד הוי קנין. …¹²

Rav Yehiel Michel Hibner:

על דבר שאלתו מה שאירע בבית אכסניא שלו הנגיד ר’ דוד שמואל בישוב מיזען ביהותו עוסק ברפואות עם ב”ב יחיו שמכר פרה מבכרת לגוי בהאנדשלאק ושתיית מהריטש בלי קנין כסף ומשיכה [ועיין שם שהאריך הרבה בדיני קנין בכור - י']¹³

Rav Avraham Ya’akov Ha’Levi Horowitz:

בדבר הדין ודברים שבין אנשי הקלויז דקהלתו עם השו”ב שהשו”ב השכיר עצמו להתפלל אצלם בשבת ויו”ט וגם בר”ה ויתנו לו חמשים זהובים בעד שבת ויו”ט וחמשים זהובים בעד ר”ה ויוה”כ … ויען דבעת השכירות עשו ת”כ ושתיית מהריטש דן כת”ר לקנין סטומתא …¹⁴

Rav Yitzhak Shmelkes:

שאלה באחד שהיה לו פרה מבכרת … ומכר הישראל הפרה … ועשה האנדשלאג ונתן להקונה על מהריטש …

תשובה … [אות י'] ובענין אי מהני קנין מהריטש …¹⁵

We conclude our discussion with a couple of Hassidic tales involving the מאהריטש. The first one is about a שבועות custom of the Ba’al Shem Tov:

הרב מהרי”ם ממעזבוז כתב וז”ל: היאר צייט של הבעל שם טוב הוא ביום אחד דשבועות, כי ידוע בבירור אשר נפטר ביום ד’, ויום ד’ בוודאי א’ דשבועות, כי יום ב’ דשבועות אי אפשר לחול ביום ד’, ושנת פטירתו היה שנת תק”כ:

ומנהג הבעל שם טוב היה תמיד ביום א’ דשבועות ליתן משקה להעולם, ואמר בזה הלשון אני נותן מאריטש בעד קבלת התורה, ובחג השבועות האחרון יום פטירתו שלח אודות משקה ולא רצה המוכר ליתן בהקפה, ואמר הבעל שם טוב אין שלטון וכו’ (קהלת ח’) עכ”ל:¹⁶

We close with a wonderful, hair-raising tale of the supernatural, which opens with our protagonists wandering lost in a forest, in freezing, snowy weather, in the depths of night, and encountering a mysterious, fortified building, apparently inhabited, but with no visible occupants. They soon witness a very dark scene, and learn the terrible secret of the place:

מודעת זאת שכמה מנפשות המתים באו אליו [לרבי חיים מקאסוב] לתקנם ולאות ולדגם אזכיר קצת מה ששמעתי מזה:

פעם אחת נסע החסיד המפו’ ר’ ש’ פייבל מסניטין שהיה הגובה ממעות ארץ הקדושה בערי גאליציען עבור כולל קאסוב ותעה הבעל עגלה מדרך הישר ונסע דרך היער איזו שעות. והימים ימי החורף הקור גדול והשלג מרובה ועבר גם מהלילה איזו שעות ואין יוצא ובא. ויראו מרחוק נר דולק ובהגיעם לשם ראו חומה גדולה בצורה, ונכנסו לשם בחשבם כי היא קרעטשמי ולא ראו שום איש רק בתנור בוער אש והגישו אליו להחם מעט ולהנפש מטורח הדרך הוא והבעל עגלה. ואם כי נפלאות היה בעיניהם שלא ראו שום איש. בכל זה חשבו, אולי הבעל הבית ובני ביתו יושבים בחדר הפנימי ופתאום נפתח הדלת וראו שתי נשים באות ומחזיקות באיש אחד באצילי ידיו והסבו על השולחן והוציאו ביקבוק יין מאמתחתם והושיטו לאיש זה כוס מלא שמזגו שישתה והוא לא רצה. אזי פשטו ידיהן והכו אותו מכת רצח. ואמרו לו כאן אינך רוצה לשתות מדוע שתית עם האדון והאדונית יין נסך אחר כך חלפו עברו נעלמו מעין כל חי.

ר’ פייביל והבעל עגלה עמדו משתאה ותיכף ומיד חזרו הנשים עם האיש עוד הפעם הביתה ועשו כבראשונה. וכאשר הלכו הנשים חוצה נשאר האיש בבית אחורנית ואמר. ר’ פייביל. הידעתה מי אני. אנכי האורנדאר מכפר פלוני ששמו כן וכן. וזה זמן קצר מיום מיתתי. ותיכף כאשר דנו אותי בבית דין של מעלה. זכויותי היו מרובים. אך לעת עתה עבור דבר זה נתפסתי. שפעם אחת שכרתי האורנדא מהפריץ והביאו על השולחן משקאות שונות לשתות כדרך הסוחרים שבעת שיעשו מסחר שותין [מאריטש] ובתוך אלו המשקאות היה גם יין. ואני נזהרתי ושתיתי מיתר המשקאות דוקא. אכן האדונית אשת האדון בשימה עינה עלי שאני נזהר מיין אלצתני שאשתה גם אני ובאם לאו יתקלקל המקח. ואני באשר לא עמדתי בנסיון ושתיתי. עבור עון זה לא נחתי ולא שקטתי מאז ועד עתה. ושתי נשים אלו המה מלאכי חבלה. ולא ירפו ממני ומיגעין אותי בעובר ושב שאשתה מכוס התרעלה אשר בידיהן. וכאשר לא ארצה מכים אותי מכות אכזריות כאשר ראיתם. ומכף רגל ועד ראש אין בי מתום. ואך למחיה שלחכם אלקים הנה כדי שתסעו לקאסוב ותספרו להרב הקדוש אשר ראיתם בעיניכם. והוא בטח יעשה לי טובה. כי גם אני הייתי מאנ”ש כאשר ידעתם. ותדעו כי המקום כאן אינו מן הישוב, רק מושב לצים, וקומו צאו מן המקום הזה ותיכף תמצאו את דרך המישור, ככה דיבר האיש ונעלם מלפנינו והלך לדרכו. ר’ פייביל צוה להבעל עגלה בפחד ואימה לרתום הסוסים, ונסעו משם, והלוך ונסוע, מצאו את הדרך. הבוקר אור והמה נסעו על דרך ההולך לקאסוב, ואם כי היה עוד מרחק רב בכל זה הגיעו בערב שבת קודש לקאסוב, ור’ פייביל כאשר רצה לספר להרב הקדוש את אשר קרהו אמר לו שאינו מההכרח שהוא יודע היטב הכל וכבר עשה לו טובה על צד היותר טוב:¹⁷

1. שו”ת מהר”ם בר’ ברוך, דפוס פראג, מהדורת בלאך, סימן תש”ל. ובהערה לתשובה: “בנדפס הדברים מעורבבים בלי הבנה והגהתי על פי כתב יד.” [↩]
2. דמשק אליעזר (חידושי דינים בטור חו”מ ובסמ”ע ובש”ך) לסימן ר”א, מועתק מפה [↩]
3. Note that both Rav Lifschitz and Rav Kahana cite it as #416, while it is actually #730, as noted above [↩]
4. דברי גאונים כלל פ”ז אות נ”ה, מועתק מפה, ובנטעי גבריאל שידוכים - תנאים פרק כ”ג הערה י’. ושם בנטעי גבריאל מציין גם לספר משפט שלום סימן רי”א, אבל לא מצאתי שם דבר הנוגע לענינינו, וגם לא בסימן ר”א, ששם הוא מקום ההלכה של סטומתא [↩]
5. כסף הקדשים ריש סימן ר”א [↩]
6. שו”ת חסד לאברהם תנינא יו”ד סימן ע”ה [↩]
7. תשובה זו נדפסה מתחילה בקובץ שערי תורה חוברת י”ב סימן כ”ג, ושוב נדפסה בשו”ת דברי יעקב תנינא סימן ס’, והובא באוצר הפוסקים אה”ע סימן נ’ ס”ק מ”ד אות ד’ (דף קכ”ג ע”ב), ובנטעי גבריאל שם [↩]
8. שו”ת חת”ם סופר יו”ד ריש סימן שי”ד [↩]
9. שו”ת מהרש”ם חלק ז’ סימן רי”ב [↩]
10. שם חלק ד’ סימן קמ”ד, ועיין שם בחלק ב’ במפתחות לסימן ר”י [↩]
11. שו”ת בית שלמה יו”ד חלק ב’ סימן ר”ח [↩]
12. שו”ת שמן המאור חו”מ סימן כ”ג ד”ה וכ”כ יש להקל [↩]
13. שו”ת הד”ר סימן ה [↩]
14. שו”ת צור יעקב סימן קכ”ט, מועתק מפה, הובא באורחות המשפטים ערך עדות אות ל”ט [↩]
15. שו”ת בית יצחק יו”ד חלק ב’ סימן קכ”ו, מועתק מפה [↩]
16. בעל שם טוב על התורה סוף פרשת כי תבא, מקור מים חיים הערה י”ב, הובא בנטעי גבריאל שבועות פרק ל”ב הערה י’ ויום טוב עמוד תי”ט [↩]
17. אבן שתיה (כהנא), מערכת הה”ק ר’ חיים ז”ל מקאסוב, ריש פרק שמיני עמודים נ”ג - נ”ד [↩]

We recently mentioned the perhaps somewhat doubtful assumption of רבי אברהם אבן טוואה that a girl’s heart is amenable to rational analysis, and that its dictates will be determined solely by the objective qualities of the young man in question. But as Blaise Pascal famously said:

Le cœur a ses raisons que la raison ne connaît pas.

My Havrusa points out that Rav Yehezkel Landau indeed expresses a much more romantic view of the workings of the heart:

וכל האריכות הוא באם לא היתה הכלה מואסת בהחתן אלא בשאט נפשה היתה רוצה לחזור מהשידוך כגון שמצאה אחר נאה הימנו או גדול בתורה ממנו או עשיר גדול מזה אבל זה החתן לא היה נמאס בעיניה. … אבל בנדון שלפנינו אין צורך לכל זה אחרי שהכלה טוענת על החתן שהוא מאוס עליה … [ונראה] לענ”ד דנאמנת לומר מאיס עלי אפילו אם אינה נותנת אמתלא לדבריה. ואף שרמ”א כתב ונותנת אמתלא טובה היינו דשם מיירי באיש ואשה שנשבעו זה לזו והאשה היא ברשות עצמה ולא ברשות אביה ואם כן ודאי שמתחילה היתה מרוצה לו דאם לא כן מדוע באתה עמו בקשורים מתחלה ואם כן מדוע עתה נהפכה לשנוא לו בלי שום טענה איזה דבר שנתחדש בו לגריעותא ודבר זה אינו שכיח למאוס האהוב ונחמד עליה מתחלה. אבל כאן שהכלה טוענת שגם מתחלה לא היתה דעתה נוחה בשידוך הזה אלא שלא היתה יכולה להעיז נגד אביה ואמה וכיון שהיא עדיין בתולה ברשות אביה וכל צרכיה עליהם פשיטא שזה היא אמתלא טובה שלא היתה יכולה להעיז נגדם וגם היתה סבורה שתהא יכולה לקבל ולהתרצות בדעתה ועכשיו היא רואה שאי אפשר להתפייס ולמה לא נאמין לה … מעתה הוא הדבר אשר אמרתי דהרמ”א מיירי שאינה אומרת מאיס עלי מתחלה שהרי שם אינה יכולה לומר כן דלמה נשתדכה ונשבעה לו מרצונה. ועל כרחך צריכה היא לומר שנהפך לבה לשנוא אהובה וזה ודאי מלתא דלא שכיחא הוא שמבלי סיבה וטעם יתהפך לב האדם מאהבה וחמדה לשנאה ומאיסה. אבל כאן שאומרת שמתחלה היה מאוס בעיניה ותקוץ בו משעה ראשונה זה הוא דבר השכיח שאין כל הדעות שוות שיתקבל אדם על חבירו, ובמילתא דשכיחא נאמנת … לכן נראה לפענ”ד פשוט שנאמנת לומר מאוס עלי החתן אף אם לא תאמר אמתלא טובה כי אין טעם לרצון ומתלא אמרין החשק אין לו עינים¹

There’s actually not necessarily that much difference between the positions of Rav Landau רבי אברהם אבן טוואה, since Rav Landau’s point about the blindness of love is referring specifically to the case where the woman has never favored the man at all, and he repeatedly concedes that it is quite unreasonable to believe that she would arbitrarily change her mind without an external basis for the change. In the case discussed by רבי אברהם אבן טוואה, the woman was not claiming that she had never really desired her fiance; on the contrary, she maintained that she was rejecting him specifically because of the newly publicized scandal, and רבי אברהם אבן טוואה is arguing that we must believe her, since mere capriciousness on her part is entirely implausible, a point that Rav Landau would presumably accept. Still, we note that רבי אברהם אבן טוואה bases his argument entirely on the objective superlativeness of the fiance, and not on the fact that she has already accepted him, and that line of reasoning would seem to be uncompelling from the perspective of Pascal and Rav Landau.

1. שו”ת נודע ביהודה קמא יו”ד סימן ס”ח, מועתק מפה [↩]